פסק-דין בתיק ע"א 12647-09-10

השופט זיאד הווארי:

1.       בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת ברכה סמסון) (להלן: "בית המשפט קמא"), מיום 13.6.10, בתיק אזרחי 5779-05-08.

2.       רקע עובדתי בתמצית:

          א.            המערערים הגישו ביום 31.1.02, תביעת נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד), בגין תאונה אשר התרחשה ביום 7.3.01, בה נהרג המנוח יוסף עאטף עאסלה (קטין), כאשר נדרס ע"י רכב בו נהגה אימו.

          ב.            ביום 2.5.04 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, עפ"י הצעת בית המשפט, לפיו ישלמו המשיבים למערערים פיצוי בסך 49,000 ש"ח בתוספת שכ"ט ומע"מ (להלן: "פסק הדין הראשון").

   ג.                        ביום 20.5.08, הגישו המערערים לבית המשפט קמא תביעה לביטול פסק הדין הראשון. לטענתם, כחודש וחצי טרם מתן פסק הדין הראשון ניתן פסה"ד בעניין "אטינגר", אשר קבע את ההלכה, אשר הכירה בפיצוי ראש נזק של אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות. נוכח האמור טענו המערערים, כי מאחר ולא ידעו על קיומה של הלכת אטינגר, עת הביעו את הסכמתם להסכם הפשרה, דינו של פסק הדין הראשון להתבטל, בשל שינוי נסיבות מהותי, טעות, הטעייה ומחובת הצדק.

          ד.            ביום 13.6.10 ניתן פסק דינו ע"י בית המשפט קמא, בו כאמור דחה את התביעה.

3.       פסק דינו של בית המשפט קמא:

בפסק דינו קבע אומנם בית משפט קמא, כי עפ"י הפסיקה, הלכת אטינגר חלה גם על תביעות תלויות ועומדות, אולם היות והמקרה שלפנינו הינו תאונת דרכים, אשר הלכת אטינגר הוחלה עליו רק בפס"ד בע"א 8022/00 אורלי רז נ. צור (פורסם בנבו) מיום 19/03/2006 (להלן: "פסק דין אורלי רז"), הרי שאף אם הלכת אטינגר אכן הייתה ידועה למשיבים בעת כריתת הסכם הפשרה, אין לומר כי מדובר בטעות שבדין. שכן, במועד מתן פסק הדין הראשון, לא היה כל דין ברור ומפורש, לפיו הלכת אטינגר חלה, על תביעות לפי חוק הפלת"ד, ואף לא היה ברור, אם הלכה זו תחול על תביעות תלויות ועומדות.

נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא, כי אין המדובר בטעות שבחוק לפי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") ולא טעות במצב הקיים, ומכאן שאין כל עילה לביטול פסק הדין הראשון. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי מאחר ומדובר בפרשנות מאוחרת להלכת אטינגר, הרי שלא ניתן לטעון, כי המשיבים הטעו או עשקו את המערערים. כמו כן קבע, כי אין מקום לביטול פסק הדין הראשון מטעמי צדק.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי לדידו טעותם של המערערים הייתה טעות בדיעבד  בדבר כדאיות העסקה ולא טעות שבדין, כאשר עפ"י ההלכה הנהוגה, טעות בכדאיות העסקה, אינה מצדיקה את ביטול ההסכם.

המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט קמא, ומכאן הערעור שבפנינו.

4.         טענות הצדדים בתמצית:

לטענת המערערים שגה בית המשפט קמא, עת קבע כי הלכת אטינגר הוחלה על תביעות שעילתן בחוק הפלת"ד רק בשנת 2006. לטענת המערערים, הלוגיקה מאחורי הלכת אטינגר, הייתה ידועה וברורה מלכתחילה ויצרה שינוי הלכה ומצב ברור, לפיו היא חלה ללא כל עוררין, אף על תביעה לפי חוק הפלת"ד. המערערים הגישו פסיקה שניתנה ע"י ערכאות נמוכות יותר, לפיה טרם פס"ד אורלי רז, החילו את הלכת אטינגר, על תביעות שעניינן חוק הפלת"ד.

המערערים טענו עוד, כי מכל מקום, החלתה של הלכת אטינגר על תביעות שעניינן חוק הפלת"ד, הינה החלטה המפרשת הוראת חוק. על כן הינה דקלרטיבית וחלה מאז ומעולם, דהיינו מיום מתן פסק דין אטינגר ולא מיום מתן פסק דין אורלי רז.

נוכח האמור, טענו המערערים, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע, כי המדובר בטעות בכדאיות העסקה, כאשר בפועל המדובר בטעות שבדין. 

המערערים הוסיפו וטענו, כי הלכת אטינגר הייתה ידועה למשיבים, עת חתמו על הסכם הפשרה וכי הן המערערים והן בית המשפט קמא טעו במצב המשפטי הקיים, אולם נמנעו מליידע אותם אודות האמור, דבר המחיל את הוראות סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים הדנים בטעות והטעייה.

מנגד, סמכו המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיבים המערערים מנועים ומושתקים לנסות ולבטל את פסק הדין שניתן בשנת 2004, מקום שהתביעה לביטולו הוגשה רק בשנת 2008.

עוד הוסיפו, כי פסק הדין הראשון, ניתן כדין ועפ"י המצב המשפטי, אשר היה ידוע אז לגבי נפגעי תאונות דרכים. לטענתם, תחולה רטרואקטיבית של הלכת אטינגר, לא הייתה קיימת אותו זמן אפילו בתביעות נזיקין. על כן, פסק הדין הראשון היה ניתן באותו אופן ע"י בית המשפט, גם ללא הסכמת הצדדים.